האם מנהיג הוא מֵיניק?

זו הייתה נקודת השפל הרגשית בחייו של משה. אחרי קריעת ים סוף, ההתגלות המסעירה במעמד הר סיני, חטא העגל ומחילתו, בניין המשכן, מתן דיני הקדושה והטהרה של ספר ויקרא – אחרי כל אלה, את העם מעסיק דבר אחד: אוכל.

מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ

במדבר יא, ד-ו

נרגנות כזאת יכולה לייאש כל אדם, אפילו את משה. אבל המילים שהוא אומר בתגובה מטלטלות את הנפש.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו'?... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

במדבר יא, יא-טו

ראויות מילים אלו לעיון קפדני. תשומת ליבנו נמשכת מטבע הדברים אל המשפט האחרון, על העדפתו של משה למות. אך למען האמת אין זה החלק המעניין ביותר בנאום הקצר. משה לא היה המנהיג העברי היחיד ששאל את נפשו למות, וגם לא הנביא היחיד שביטא משאלה כזאת. כך קרה גם לאליהו. כך קרה גם לירמיהו. כך קרה גם ליונה. מנהיגות היא דבר קשה; מנהיגות בעם ישראל – זהו כבר דבר כמעט בלתי אפשרי. הסיפור הזה ישן נושן, ולא משובב נפש.

העניין האמיתי נמצא בקטע אחר: בקביעתו של משה כי ה' אומר לו על העם "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק". שכן ה' אף פעם לא אמר למשה כדבר הזה. אפילו לא ברמז. ה' ביקש ממשה להנהיג את העם, אבל לא אמר לו איך. הוא אמר למשה מה לעשות, אבל לא דן איתו בסגנון המנהיגות הנכון.

האיש שנתן למשה שיעורים במנהיגות היה חותנו יתרו, שהזהיר אותו מפני סכנת השחיקה שאכן התממשה עתה:

לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר. לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.

שמות יח, יז-יח

לאזהרה זו הסמיך יתרו הצעה: להאציל סמכויות. להיעזר בקאדר של מנהיגים. דבר דומה יציע ה' בפרשתנו זאת.

מעניין לראות שההתמוטטות של משה אירעה מייד לאחר שיתרו, אותו יתרו, עוזב את מחנה ישראל – כמסופר בסוף הפרק הקודם, פרק י. דבר דומה מאוד עתיד לקרות בהמשך, בפרשת חוקת (במדבר כ). תחילה מסופר שם על מות מרים. מייד לאחר מכן קורה סיפור מי מריבה, שבו, לאחר שהעם דורש מים, משה מאבד את העשתונות ומכה בסלע במקום לדבר אליו, מעשה שעולה לו באובדן ההזדמנות לחצות את הירדן בראש העם ולהיכנס לארץ ישראל. נראה כי יתרו ומרים, בדרכיהם השונות, סיפקו למשה תמיכה רגשית הכרחית. כשהם היו לצידו, הוא הצליח להתמודד. כשנעדרו, הוא איבד את האיזון. מנהיגים צריכים חברי-נפש, אנשים המעודדים אותם ונותנים להם, בעת צורך, כוח להמשיך. איש אינו יכול להנהיג לבד.

אם לחזור לדברי משה אל ה' – אפשר שהתורה רומזת כאן שהדרך שבה תפס משה את תפקיד המנהיג הייתה חלק מהבעיה. "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ,  כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק'?". משה מעלה כאן, כאפשרות שהוא שולל, את שיח המנהיג-כהורֶה, את שפתה של תאוריית המנהיגות של "האיש הגדול".

על יסוד תאוריות ההמון והתודעה הקבוצתית של גוסטב לה-בון, וכפיתוח נוסף שלהן, טען זיגמונד פרויד שהמונים נעשים מסוכנים כאשר משתלט עליהם מנהיג מסוג מסוים.[1] הכוונה למנהיג כריזמטי המשכך את המתחים בתוך הקבוצה באמצעות הבטחת פתרונות לכל הבעיות. הוא חזק. הוא משכנע. הוא ברור. הוא מציע הסברים פשוטים לשורשי צרותיהם של האנשים. הוא מזהה אויבים, ממקד אנרגיות, וגורם לחסידיו להרגיש שלמים, מושלמים, חלק ממשהו גדול. "תשאירו לי לטפל בזה", הוא כמו אומר. "אתם צריכים רק ללכת אחריי".

משה לא היה מנהיג מן הסוג הזה. הוא אמר על עצמו, "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד, י). הוא לא היה קרוב במיוחד אל העם. אהרן היה כזה. אולי גם מרים. לכָלֵב היה הכישרון להרגיע את העם, ולו לזמן מה. למשה לא היו לא הכישרון ולא החשק לסחוף המונים, להשטיח מורכבויות, לעשות לו חסידים או לזכות בפופולריות. ואכן, לא זה היה סוג המנהיגות שבני ישראל נזקקו לו. לכן בחר ה' במשה. לא אדם השואף אל הכוח, אלא אדם שחוש הצדק בוער בו ותשוקת החירות מפעמת בחזהו.

ועם זאת, דומה כי משה הרגיש כי המנהיג חייב לעשות הכול: להיות לעם אב ואם ואומנת. להיות המבצע, פותר הבעיות, כול-יודע וכול-יכול. אם צריך לעשות משהו, המנהיג – שיפנה אל האל ויבקש ממנו עזרה – הוא שצריך לעשותו.

הבעיה היא שאם המנהיג הוא אבא-אימא, המונהגים נשארים ילדים. הם תלויים בו לחלוטין. הם אינם מפתחים כישורים משלהם. הם אינם רוכשים חוש אחריות, וגם לא את הביטחון העצמי המתפתח עם השימוש בחוש זה. לכן, כאשר משה חסר, כאשר הוא עולה להר ובושש לבוא, העם נתקף בהלה ועושה עגל זהב. משום כך מורה ה' למשה לאסוף שבעים זקנים שיחלקו איתו במשא. הוא אומר לו בעצם: אל תנסה אפילו לעשות הכול בעצמך.

תפיסת המנהיג של "האיש הגדול" רודפת את ההיסטוריה היהודית כסיוט חזרָתי. בימי שמואל, העם סבר שכל צרותיו יחדלו אם ישים עליו מלך "כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמ"א ח, ה). לשווא ניסה שמואל להזהירם שמלך רק יחמיר את הצרות. שאול בן קיש נראה מועמד מתאים: נאה, זקוף, גבוה, "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שם ט, ב), אלא שאופיו חלש. דוד נואף. שלמה שהתברך בחוכמה מניח לנשותיו להדיחו להבל. הממלכה מתפצלת. רק מעטים מן המלכים יתגלו כמי שעומדים באתגר המוסרי והרוחני של שילוב בין אמונה בה', ריאליזם מדיני ומידות-טובות אזרחיות.

בימי בית שני, הצלחתם של המקבים הייתה דרמטית אך קצרת ימים. המלכים החשמונאים התייוונו. משׂרת הכוהן הגדול נעשתה פוליטית. השסעים בעם יצאו מכלל שליטה. העם שניצח את היוונים נפל בידי הרומאים. שישים שנה אחרי חורבן הבית זיהה רבי עקיבא את בר-כוכבא כעוד "איש גדול" במתכונתו של יהודה המקבי, והתוצאה הייתה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית עד השואה.

היהדות קוראת לאחריות מבוזרת. היא דורשת לראות את הציבור כיחידים ולא כהמון, ואת היחידים כבעלי אחריות אישית ולא כמונהגים צייתנים, ואת המנהיגות כצוות שמלכד אותו חזון משותף. היא מעודדת כל אדם למצות את יכולותיו, ומוקירה את הדעה האישית המנומקת ואת המחלוקת לשם שמיים. חכמי ישראל, בימי חז"ל ולאורך הגלות, ניסו להנחיל ליהודים תרבות מן הסוג הזה. על ברכיה בנו החלוצים את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל בדורותינו. זהו החזון שמשה ניסח בחודש האחרון לחייו, בספר דברים.

על כן נדרשים ליהודים מנהיגים בעלי חזון הנוסכים בשומעיהם השראה לפעול. מנהיגים מבזרים, מאצילים, מעצימים, מדריכים, מעודדים, משאירים מקום. את זאת רומז ה' למשה כשהוא מורה לו לאסוף שבעים זקנים לאוהל מועד, שיתייצבו שם עימו, ואז –

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

במדבר יא, יז

ה' אמר בכך למשה שמנהיגים גדולים אינם מטפחים חסידים; הם מטפחים מנהיגים. הם אוצלים על זולתם מן הרוח אשר עליהם. האנשים שהם מנהיגים אינם נראים להם כילדים הצריכים אבא-אימא-אומנת, אלא כמבוגרים שצריך לחנכם לקחת על עצמם את האחריות האישית והקולקטיבית לעתידם.

אנשים נעשים לְמה שהמרחב שמנהיגיהם נותנים להם מאפשר להם להיות. כשהמרחב הזה גדול, הם מגיעים לידי גדוּלה.

[1] ראו בחיבוריו של פרויד טוטם וטאבו והחלק השלישי של משה האיש ואמונת הייחוד. ראו גם מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד: פרויד מול היטלר: מורשתו המוסרית והפילוסופית (מאנגלית: חנה עמית, ירושלים: כתר ועברית, 2007), הטוען כי זאת הסיבה שפרויד הקדשי את שנת חייו האחרונה לכתיבה החלק השלישי של משה האיש ואמונת הייחוד, כאזהרה מפני סכנת הכמיהה למנהיג חזק.

1. מהי הרגשתכם כאשר מישהו מפנה לכם מרחב בחייכם ומוסר אותו לאחריותכם?

2. מיהם חברי-הנפש שלכם במשימותיכם המנהיגותיות?

3. חשבו על מנהיגים אחרים בתנ"ך בהשוואה למשה: מי היה דומה לו בסגנון המנהיגות? מי מימש את מנהיגותו בצורה אחרת?