נצח ואלמוות

בפתח פרשתנו מופיעה רשימה קצרה של קרובי משפחה שכוהן רשאי להיטמא להם במותם. בדרך כלל אסור לכוהן לגעת בגווייה או להימצא תחת קורת גג אחת איתה. כוהן מן השורה, כוהן הדיוט, נדרש להימנע ממגע קרוב עם מתים, אך מותר לו במידת  הצורך להיטמא "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו", כלומר לאשתו, וכן "לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" ולאחותו הרווקה (ויקרא כא, ב). על הכוהן הגדול חל דין מחמיר יותר. אסור לו להיטמא גם לקרובי משפחה. אומנם, מותר לו ולכל כוהן להיטמא ל"מת מִצְוָה", כלומר למת שאין מלבד הכוהן מי שידאג לקבורתו. כבוד האדם, וכבוד המת בכלל זה, הוא דרישה בסיסית הגוברת על חובת הטהרה של הכוהנים.

קשה לנו, בימינו, להבין את דיני הטומאה והטהרה המופיעים בחומשים ויקרא ובמדבר. במיוחד נפלאת מתבונתנו פרשיית פרה אדומה, שאפרה משמש לטהרה מטומאת מת. כבר בימי חז"ל קשה היה להבינם. ידועה אמירתו של רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, "לא המת מטמא ולא המים [עם אפר פרה אדומה] מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חֻקה חקקתי, גזירה גזרתי. אי [=אין] אתה רשאי לעבור על גזרתי".[1] מדבריו משתמע שאין היגיון בחוקים הללו; הם ניתנו מאת האל ולכן יש לקיימם.

הדינים הללו אכן מבלבלים. המוות מטמא. אבל גם לידה מטמאת (ויקרא יב). אוסף התופעות המוזר המכונה בתורה "צרעת" אינו תואם שום אבחנה רפואית ידועה, שכן הצרעת המקראית יכולה לפשות גם בבגדים ובקירות (ויקרא יג-יד).

בפרשתנו נוסף על כך איסור העבודה במקדש לכוהן בעל מום גופני – כגון עיוור, פיסח, בעל אף או גף מעוות, גיבן וננס (ויקרא כא, טז-כא). מדוע ולמה? ההדרה הזאת כמו טופחת על פניו של העיקרון שלפיו לא התכונות הנראות לעין של אדם קובעות בעיני ה', "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז, ז). מדוע קובעת ההופעה החיצוני של אדם אם הוא רשאי לשרת במקדש?

ובכל זאת, לדינים הללו יש היגיון משותף. כדי להבינו עלינו להבין תחילה את מושג הקודש. אלוהים נמצא מעבר למרחב ולזמן, אך הוא ברא את המרחב והזמן ואת הישויות החומריות המאכלסות אותם. אלוהים הוא לפיכך נעלם, עלום: מילים שלא במקרה נגזרות מאותו שורש של המילה עולם. תורת הקבלה קושרת בין המושגים: בריאת העולם הייתה כרוכה בצמצום, הידחקות של הבורא כדי לפנות לָעולם מקום. רק כך יכול העולם, ויכולים אנחנו, להתקיים. אחרת, האין-סופי היה מאיֵין את הסופי.

אבל לו נעלם אלוהים מן העולם הגשמי לגמרי ולעד, דומה היה עלינו כאילו הוא נעדר. מנקודת מבט אנושית לא היה הבדל בין אל שאי אפשר להכירו לבין אל שאינו קיים. על כן כונן אלוהים את הקודש: אותן נקודות מגע שבהן הנצחי נכנס אל הזמן והאין-סופי חודר אל המרחב. הזמן הקדוש הוא השבת. המרחב הקדוש היה המִשכן ולאחריו המִקדש.

נצחיות האל עומדת בניגוד חריף מאין כמוהו לעובדַת היותנו בני תמותה. כל אשר חי הוא, ימות יום אחד. כל אשר גשמי הוא, יישׁחק וביום מן הימים יחדל מהיות. אפילו לשֶמש יש מועד תפוגה. אפילו ליקום כולו. מכאן הרגישות הקיצונית, והסכנה הרבה, במשכן ובמקדש – המקום שבו מה שמעבר לזמן ולמרחב מגיח אל הזמן ואל המרחב. כמו חומר ואנטי-חומר, צירוף הרוחני-הטהור עם הגשמי-במובהק הוא נפיץ, ויש להישמר מפניו. כשם שניסוי רגיש במיוחד חייב להתנהל בתנאים סטריליים לחלוטין, כך צריך לשמור את המרחב הקדוש חופשי מדברים המזכירים את הסופיות.

עלינו לראות אפוא את הטומאה לא כזוהמה פיזית ולא כזוהמה מוסרית הקשורה ברע או בעוון. הטומאה עניינה הוא התמותה. המוות הוא ביטוי ישיר של עובדת התמותה והסופיות, אבל גם הלידה נוגעת לה. נגע כגון צרעת מטיל אותנו אל מודעות חריפה לגופנו. וכך גם תכונות גופניות חריגות כגון איברים מעוותים. אפילו כתם על בגד או על קיר בבית הוא תסמין לריקבון פיזי. אין בתופעות הללו שום היבט לא-מוסרי, אבל הן ממקדות את תשומת ליבנו בגשמיות ולכן הן אינן הולמות את המרחב הקדוש של המשכן, המוקדש כולו לנוכחות הלא-גשמי, האין-סוף הנצחי שלעולם אינו מת, מתנוון או נרקב.

דוגמה מוחשית לכך ניתנת בפתיחת ספר איוב (פרקים א-ב). איוב ספג סדרה של מכות איומות ואיבד הכול: את בקרו, את צאנו, ואז אפילו את ילדיו. אבל אמונתו באלוהים נותרה תמימה. בשלב זה הציע השטן להעמיד את איוב במבחן קשה יותר, ולכסות את כל עורו בשחין רע. לכאורה, אבסורד. הייתכן שמחלת עור היא ניסיון אמוני קשה יותר מאובדן ילדיו של אדם? התשובה שלילית. ספר איוב אומר כאן דבר אחר: שכאשר הגוף ניגף, עלול להיות קשה ואף בלתי אפשרי להתמקד ברוח. הדבר אינו נוגע לשאלת האמת המוחלטת, וכולו נתון בתחום התודעה האנושית. כמאמר הרמב"ם, אדם אינו יכול להתמסר להגות במושכלות כשהוא רעב או צמא, חסר בית או חולה.[2]

חוקר המקרא ג'יימס קוגל פרסם לא מכבר ספר (באנגלית) ושמו 'בגיא צלמוות', על מחלת הסרטן שלו. הוא נרפא ממנה; אבל קודם לכן, כאשר הרופאים אמרו לו שהוא יחיה עוד שנתיים לכל היותר, הוא חווה את קרבתו הממשית של המוות. כלשונו, "מוזיקת הרקע פסקה". בדימוי זה הוא מתכוון להרגשה של היותנו חלק משטף החיים. כולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל בדרך כלל אנחנו מרגישים חלק מהחיים ומהזמן הזורם לנצח (מפורסם תיאורו של אפלטון לזמן, כדמות נעה של נצח). המודעות למוות מנתקת אותנו מההרגשה הזאת, וכמו שׂמה חיץ בינינו לבין עולם החיים.

קוגל כתב עוד, "רוב האנשים הרואים אדם עם נזקי הכימותרפיה נוטים לשמור ממנו מרחק". הוא מצטט את תהילים לח, יב: "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ". אף כי תגובת הגוף לכימותרפיה שונה לגמרי ממחלת עור וממומים, היא נוטה ליצור אצל הזולת הרגשה דומה, הנובעת בחלקה מהמחשבה המבהילה "זה עלול לקרות לי". אנחנו נזכרים במכאוב הלב ואלף הפגעים שהם חלקו של כל בשר, כמאמר המלט של שייקספיר.[3]

זהו ההיגיון – אם היגיון היא המילה הנכונה – של הטומאה. היא נוגעת לא לשכל אלא לרגש (זכרו את דברי הפילוסוף בלז פסקל כי "ללב בינה משלו, שאין הַבּינה מְבינה"). טומאה איננה זוהמה. מובנה הוא הדבר המסיח את דעתנו מן הנצח ומן האין-סוף וכופה עלינו מודעות לסופיותנו ולהיותנו ישויות גשמיות בעולם גשמי.

המשכּן במרחב, והשבּת בזמן, ייצגו דבר רדיקלי. בעולם העתיק, וגם בכמה דתות בזמננו, נפוצה האמונה כי כאן על פני האדמה הכול בן-תמותה. רק בשמיים או בעולם הבא נפגוש את האלמוות. מן הטעם הזה דתות כה רבות במערב ובמזרח מתמקדות בעולם הבא.

ביהדות, הקדושה קיימת בתוך העולם הזה, אף על פי שהוא תָחום במרחב ובזמן. אבל את הקדושה, כמו את האנטי-חומר, יש לבודד בקפידה. זה מקור חומרתם של דיני השבת – ושל דיני המקדש והכהונה. הקודש הוא נקודת המפגש בין שמיים וארץ, מקום שם, במיקוד עַז ובהעדר מוחלט של טרדות ארציות, אנו פותחים במרחב ובזמן חלון לנוכחותו המורגשת של האל שמעבר למרחב ולזמן. זהו הד מן הנצח באמצע החיים, המאפשר לנו, ברגעים של קדושה, להרגיש חלק ממה שלא ימות. הקודש הוא המרחב שבתוכו אנו גואלים את קיומנו מהתלות בנסיבות, ויודעים שאנו חבוקים ב"זְרֹעֹת עוֹלָם" (דברים לג, כז) של האל.

[1] במדבר רבה יט, ח.

[2] מורה הנבוכים ג, כז.

[3] במונולוג "להיות או לא להיות", בתמונה הראשונה של המערכה השלישית. על פי תרגומו של אברהם שלונסקי. בתוך כתבי א. שלונסקי: שקספיר, מרחביה ותל-אביב: ספריית פועלים, תשל"א, עמ' 80.

1. איך אנו יוצרים בבתינו ובחיינו "מרחבים של קדושה" שבהם אנו יכולים להתרכז בדברים החשובים מכול?
2. איך נכבד בחיי המשפחה שלנו את הצרכים הגשמיים ואת השאיפות הרוחניות גם יחד?
3. איזה זמן או מקום גורמים לכם להרגיש קרובים ביותר אל ה'?