זה היה רגע יוצא דופן, בלתי נשנה, של מנהיגות בשיאה העילאי. ארבעים יום היה משה על ההר, דיבר פֶּה אל פה עם ה' קיבל ממנו את חוקיו חרותים על אבן באצבע אלוהים. ואז סיפר לו ה' שבני ישראל עשו עגל זהב. הוא חשב לכלותם מעל פני האדמה. זה היה המשבר הקשה ביותר בכל שנות הנדודים במדבר, ומשה נדרש למצות בו את כל כישורי המנהיגות שלו.
ראשית חוכמה הוא התפלל לה' שלא יכלה את העם. ה' הסכים. או-אז ירד מההר וראה את בני ישראל מצחקים סביב העגל. מיד שבר את הלוחות. הוא שרף את העגל, פיזר את אפרו במים ונתן לעם לשתות. ואז קרא לציבור להצטרף אליו. הלויים נענו לקריאה, ויצאו למסע עונשין שבו נהרגו שלושת אלפים איש. בשלב הבא שב משה ועלה להר, והתפלל ארבעים יום וארבעים לילה. בסופם נשאר על ההר עם אלוהים לעוד ארבעים יום, וכתב לוחות חדשים. לבסוף ירד מההר בי' בתשרי ובידו הלוחות השנִיים, אות לכך שבריתו של ה' עם ישראל נותרה על כנה.
זה היה מפגן מנהיגות בלתי רגיל. נועז והחלטי ברגעים מסוימים, איטי ועקשני ברגעים אחרים. משה צריך היה להתמודד עם שני הצדדים, להשפיע על בני ישראל לעשות תשובה ולשכנע את ה' לכפר להם. משה היה, באותו זמן, להתגלמות הנשגבה ביותר, מאז ועד עולם, של השם "ישראל": שׂורה עם אלוהים ועם אנשים – ויכול.
יש בכך בשורה טובה – ובשורה רעה. הטובה: היה היה פעם משה. בזכותו, העם שרד. הרעה: מה נעשה אם כן בלעדיו? מה קורה כשאין משה ושכמותו? התורה עצמה אומרת, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). מה עושים בהיעדרה של מנהיגות הרואית, כבירה, גדולה מהחיים? עם הבעיה הזאת מתמודדים כל אומה, תאגיד, קהילה ומשפחה. קל לחשוב במצבי מצוקה ודילמה "מה משה היה עושה עכשיו?"; אבל משה עשה מה שעשה משום שהוא היה מה שהיה. אנחנו איננו משה. מסיבה זו, כל קבוצת בני אדם שזכתה פעם למגע עם גדוּלה אנושית מתמודדת עם בעיית המשכיות. איך תימלט קבוצה כזאת מן השקיעה האורבת לה?
הפתרון נמצא בפרשת השבוע שלנו. היום שמשה ירד בו מן ההר עם הלוחות השניים התקדש ליום בן אלמוות על ידי כך שתאריך זה בלוח השנה נעשה ליום הקדוש מכולם, יום כיפור. ביום זה תשוחזר מדי שנה הדרמה של התשובה והכפרה. אולם מעתה, במתכונת הקבע, דמות המפתח ביום זה תהיה לא משה אלא אהרן; לא הנביא אלא הכוהן הגדול.
זו הדרך להנציח מאורע מכונן: להפוך אותו לטקס קבוע. הסוציולוג מקס ובר קרא לזה "הַשְׁגָּרָה של כריזמה".[i] רגע של פעם-ולא-עוד נעשה לטקס שפועם-עוד-ועוד. כניסוחו של ג'יימס מקגרגור ברנס ביצירתו הקלאסית 'מנהיגות':
"המעשה המנהיגותי המוחשי שאורך חייו הוא הרב ביותר הוא יצירת מוסד – אומה, תנועה חברתית, מפלגה פוליטית, ביורוקרטיה – הממשיך לקיים מנהיגות מוסרית ולקדם שינוי חברתי חיוני גם זמן רב לאחר שהמנהיגים שיצרו אותו הלכו ואינם".[ii]
בכמה מדרשי אגדה מתוארים ניסיונותיהם של התנאים למצוא פסוק שהוא "כלל גדול בתורה", העיקרון המכונן שלה. במקום אחד, רבי עקיבא הציע את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ובן עזאי העדיף את הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א).[iii] מדרש אחר, שמקורו אבד, מציע שלוש אפשרויות, שהאחרונה בהן מפתיעה במיוחד:
בן זומא אומר, מצינו פסוק כולל והוא "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וגו' [ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד"] (דברים ו, ד). בן ננס אומר, מצינו פסוק כולל יותר, והוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). שמעון בן פזי אומר, מצינו פסוק כולל יותר והוא "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" וגו' (במדבר כח, ד). עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי.[iv]
משמעות דבריו של בן פזי ברורה: כל האידיאלים הנשגבים בעולם – היותו של האדם טבוע בצלם אלוהים, האמונה באחדות האל, אהבת הזולת – נשארים על הנייר כל עוד אין הם מתורגמים להרגלים של מעשה, שמטבעם נעשים להרגלי הלב. כולנו זוכרים רגעים של תובנה או התגלות, שבהם הבנו פתאום מהי משמעות החיים, מהי גדוּלה או מהו אורח החיים שאנו רוצים לאמץ. יום, שבוע או לכל היותר שנה לאחר מכן, ההשראה מתפוגגת ונעשית זיכרון רחוק, ואנו נותרים בדיוק מה שהיינו קודם לכן.
גדולתה של היהדות היא שיש בה מקום הן לנביא הן לכוהן; לדמויות נוסכות השראה, אך גם לשגרה היומיומית, ההלכה, הנוטלת חזונות מרוממים ומתרגמת אותם לדפוסי התנהגות, מעשים שאחריהם נמשכים הלבבות ובזכותם משתנים רגשותינו ואנו עצמנו.
אחד הקטעים המיוחדים ביותר שקראתי מימיי על היהדות ואשר נכתבו בידי אנשים שאינם יהודים נמצא בספרו של ויליאם ריס-מוג על מאקרו-כלכלה, 'השגיאה השלטת'.[v] ריס-מוג (1928–2012) היה עיתונאי כלכלי בריטי שנעשה עורך 'הטיימס' ושימש יושב ראש המועצה לאמנויות בבריטניה וסגן נשיא בי-בי-סי. הוא היה קתולי מאמין.
את ספרו הוא מתחיל בשיר הלל מפתיע להלכה היהודית. הוא אף מסביר מדוע הוא עושה זאת. האינפלציה, הוא כותב, היא חולי של הגזמה וכשל משמעתי – במקרה זה, בתחום הכספי. המייחד את היהדות, הוא ממשיך, הוא המערכת המשפטית שלה, ההלכה. מבקרים נוצרים תיארו אותה כיבשושית ונוקדנית, אך הם טעו: לאמיתו של דבר ההלכה הייתה חיונית לשרידותם של היהודים, שכן היא "סיפקה אמַת מידה שעל פיה אפשר לבחון את המעשים, קבעה חוקים להסדרת ההתנהגות, יצרה מוקד לנאמנות ושמה גבולות לאנרגיות של הטבע האנושי".
כל מקורות האנרגיה, והאנרגיה הגרעינית היא דוגמה בולטת, צריכים משהו שיכיל אותם. בלעדיו הם נעשים מסוכנים. ההלכה היהודית פעלה תמיד ככלי להכלת האנרגיה הרוחנית והמחשבתית של עם ישראל. אנרגיה זו "לא התפוצצה או התפזרה; היא נרתמה כמקור כוח מתמשך". לטענתו, ליהודים יש סגולה החסרה בדרך כלל במשק המודרני: מערכת של בקרה עצמית, שתאפשר למשק לפרוח בלי זינוקים וקריסות, אינפלציה ומיתון.
הדבר נכון גם באשר למנהיגות. בספרו 'גלגל התנופה: מטוב למצוין' טוען תיאורטיקן הניהול ג'ים קולינס שהמכנה המשותף לכל החברות העסקיות ה"מצוינות" הוא תרבות של משמעת. בספרו 'מצוינים מבחירה' הוא משתמש בביטוי "מצעד 42 הקילומטרים" לציון מאפיין נוסף של ארגונים מעולים: שהם מתכוננים למרתון, לא למאוץ קצר. הביטחון העצמי, הוא אומר בספרו זה האחרון, "בא לא מנאומי מוטיבציה, השראה כריזמטית, מְסיבות מורל, אופטימיות חסרת בסיס או תקווה עיוורת".[vi] היא באה מעשיית המעשה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. חברות מצוינוֹת מנהיגוֹת משמעת ספציפית, שיטתית ועקבית. הן מעודדות אנשים למשמעת עצמית ולאחריות. הן נמנעות מתגובת-יתר לשינוי, ויהא זה שינוי לטובה או לרעה. מבטן מופנה תמיד אל האופק הרחוק. ומעל לכול, הן אינן תלויות במנהיגים הרואיים וכריזמטיים, שכן הללו, במקרה הטוב, מרוממים את החברה לזמן מה, אך אינם יוצקים בה את חוזק-העומק הדרוש להן לשגשוג לאורך ימים.
הדוגמה הקלאסית לעקרונות שניסחו ברנס, ריס-מוג וקולינס היא התמורה שהתחוללה בין פרשת כי תישא לפרשת אחרי מות; בין יום כיפור הראשון, בהר סיני, ליום כיפור השני, יום כיפור לדורות; בין מנהיגותו הגדולה-מהחיים של משה לבין המשמעת הכוהנית השקטה והמצטנעת של יום תשובה וכפרה אחת לשנה.
הפיכתם של ערכים לקודים של מעשה, המעצבים מצדם את הרגלי הלב, היא לב לִבָּן של היהדות ושל המנהיגות. אל לנו לאבד את ההשראה שנסכו בנו הנביאים, אבל אסור גם לאבד את הרגלי השגרה הללו, ההופכים אידיאלים למעשים וחלומות למציאות ממומשת.
[i] ראו Max Weber, Economy and Society, Oakland, Calif.: University of California Press, 1978, 246ff.
[ii] James MacGregor Burns, Leadership, New York: Harper, 1978, 454.
[iii] ספרא, קדושים ד, יב.
[iv] מצוטט במבוא לפירוש "הכותב" ל"עין יעקב". מצוטט גם בידי המהר"ל מפראג בנתיבות עולם, אהבת רע א.
[v] William Rees-Mogg, The Reigning Error: The Crisis of World Inflation, London, Hamilton, 1974, 9–13.
[vi] ג'ים קולינס, גלגל התנופה: מטוב למצוין, תרגמה דורית לנדס, תל אביב: פקר, תשס"ב; Jim Collins, Great By Choice, New York: HarperBusiness, 2001.
- איך מצליחה ההלכה לשמש כלי להכלת האנרגיה הרוחנית והמחשבתית של עם ישראל?
- האם מפתיעה אתכם הפסיקה שהפסוק שציטט בן פזי הוא ה"כולל" ביותר, או שהדבר מתיישב על דעתכם?
- איך מקבלים השראה מהשגרה, ממעשים יומיומיים קבועים?
עוד על אחרי מות
עם קדוש, ארץ קדושה
האומץ להודות בטעות
השעיר לעזאזל
אתיקת הקדושה
נולדנו תאומים
